<h1>ספר הבתים הלכ' תפילה שער ראשון ס"ב</h1>
<h2>דף לב.</h2>
אין מנין התפלות מן התורה ולא מטבע התפלה הזאת מן התורה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה מפני [שהוא] מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודאה לה' על הטובה שהשפיע לו וכל אחד ואחד לפי כחו אם היה רגיל מרבה בתחנה ובבקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד ואחד כפי יכלתו יש שמתפלל פעם אחת ביום ויש מתפלל פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר ממשה רבינו ועד עזרא. כיון שגלו בימי נבוכדנאצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותם הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו מדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשבוש שנ' ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם, ומפני זה כשהיה האחד מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש עד שיערב עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשר ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהם כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הצבור כלן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלמה כתפלת בעל הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כל ישראל כדי שיהיה ענין כל הברכה ערוך בפי העלג. לר"ם.
